מי שלא איבד אמא: פוסט אישי
מי שלא איבד אמא לעולם לא יבין. לעולם לא יבין את התחושה שבישיבה בארוחת יום שישי ובהסתכלות על "הכיסא שלה", או בציפייה שהיא תרצה לקום וללכת כי סף הסבלנות שלה היה נמוך. הוא לעולם לא יבין את הציפייה הבלתי נגמרת לשמוע פעם נוספת את מה שיש לה להגיד, או ברוב המקרים את מה שאין לה – וזה באמת לא חשוב אם הנאמר הוא טוב או רע. הוא לעולם לא יבין את ההרגשה ה"מסריחה" – ואין דרך אחרת לתאר אותה – בתקופות החגים הארוכות, שבהן הדבר היחיד שאתה רוצה הוא לא להיות במסגרת חגיגית כזאת או אחרת, ורק מחכה שהסיוט הזה ייגמר. הוא לעולם לא יבין את הרצון לשתף, לספר על ההישגים, הכישלונות, האהבות, הפרידות ואת כל מה ש"ההיא עשתה להוא" בעבודה (וכמובן לקבל ממנה הערה נחרצת במסווה של "לא"). הוא לעולם לא יבין איך אתה הופך ברגע, אחרי שהנורא מכל מתרחש, לרוחני ומלא באנרגיה שאת כל כולה אתה מייחס לכך שמישהו שומר עליך מלמעלה, מעניק לך כוח בדברים הגדולים ובדברים הקטנים – וזה קורה! וזה משפיע! מי שלא איבד אמא לעולם לא יבין את עשרות אלפי המצבים שמלווים אותי לפחות 24 שעות ביממה, ואין לזה סוף. 6 שנים עברו, וכאילו רק אתמול אמרת לי: ”אני לא מבינה מה את עושה בעצם בעבודה הזאת?”. ולגבי אחותי, ייעצת בנושאים שהשתיקה יפה להם. כן, לא הכל היה ורוד; היו ויכוחים, שתיקות רועמות וכהנה וכהנה. אבל היה גם דיאלוג צמוד וליווי של אמא שחסר לי, לי ולאחיותיי, ויחסר לנצח. אני מכיר אלפי אנשים ואלפי אנשים מכירים אותי; העידן של היום מאפשר זאת. לכל מי שמכיר או קורא את הפוסט: תקדישו לפחות פעם אחת ביום מחשבה לדבר הזה שנקרא אמא ובת או אמא ובן. מי כמוני יודע שהעיסוקים היומיומיים, הזוגיות וכל יתר המעגלים שאנחנו יוצרים לעצמנו מעניקים לנו את התחושה שאפשר בלי – גם אני חשבתי ככה. אבל ההפך הוא הנכון. תאהבו, תתמכו, לעיתים רק תקשיבו (זה קשה, אני יודע, אפילו על ריטלין) – אבל זה עושה את ההבדל. מתגעגע מאוד 🙁
אבי