חג האהבה ואני - פוסט אישי
עוד שנייה בן 38, והאמת היא שאהבתי המון. אהבתי את ההורים שלי בדרך שלי, עד שהם החליטו (או שזה שם למעלה החליט) שהם היו כאן מספיק.
אהבתי כמה ילדות מקסימות - אהבות ילדות בדיוק כמו באגדות, למרות שזה היה בכלל ברמלה.
התחלתי לאהוב את עצמי ואת מי שאני אי שם בגיל 19 וחצי, ומשם… קיבלתי סחרחורת של אהבות ובני זוג כאלה ואחרים: אהבות שונות ומשונות. לכל אחד היו הצבע שלו, הסגנון והדרך שלו להביע עד כמה הוא אוהב אותי.
היום הזה, שהפך לסמל מסחרי ולחותמת גומי ל"אהבה", מעורר בי אנטגוניזם לא קטן.
לא צריך יום מיוחד כדי לאהוב. לא את בן הזוג, לא את בת הזוג, ואתם יודעים מה? גם לא את ההורים, האחיינים ושאר הקרובים לנו.
עשייה אמיתית, נתינה כשצריך ודאגה בזמן אמת - זו אהבה אמיתית. הרבה יותר מאיזה דובי חמוד או זר פרחים (ויסלחו לי כל לקוחותיי מהענף). תאהבו עד כלות, אבל אל תשכחו שגם לאהבה יש תאריך תפוגה אם לא מטפחים אותה.
התייחסו לקרובים שלכם באהבה, ואל תשכחו "לעבוד" בזה, בדיוק כמו שאתם רצים כל בוקר להחתים כרטיס במשרד. זה בדיוק אותו דבר ואפילו חשוב יותר. העריכו את המחוות הקטנות, את הנתינה ואת שיחת הטלפון מאחותכם המבוגרת.
אל תסננו את ההורים שלכם כי אתם "באמצע משהו", כי אחרי ה"משהו" הזה תמיד יהיה עוד משהו ועוד משהו; אבל ההורים - לא תמיד יהיו כאן.
עוד שנייה בן 38, והאמת היא שאהבתי המון. והאמת? זה אף פעם לא נגמר. 🙂
שיהיה חג אהבה (ולא מסחרי) שמח! אוהב, אבי