סיכום העשור שלי: עשור משמעותי
בעשר השנים שחלפו הספקתי לאבד את שני הוריי ואת סבי, להיות בשתי מערכות יחסים ארוכות ולעבור 7 דירות בתוך תל אביב.
הקמתי עסק, גדלתי בצורה מטאורית וגם התכווצתי חזרה בצורה "שולמנית" מובהקת.
אין ספק, זה היה העשור ששינה את חיי. שרדתי כדי לספר, אבל בעיקר על מנת להבין שזו רק ההתחלה. איי, איזה עשור זה היה!
אומרים שגיל 30 הוא ה-20 החדש, או להפך... בכל מקרה, אין ספק שאת העשור הזה לא אשכח לעולם. חוויתי בו אובדן, אושר ועושר (לרגעים קטנים), ונראה לי שאפילו הספקתי להתבגר. בעצם, תלוי את מי שואלים... “איך שרדת את זה?” “אני במקומך הייתי מת” “אין לך פוסט-טראומה?”
כן, שנים קשות בלי הורים... ימי שישי ארוכים שבהם אין כבר את הנסיעות לרמלה, רצון עז לחייג לאמא שלי ולעדכן אותה שחזרתי שלם ובריא מהמסיבה. ניסיונות להיזכר איך אבא שלי היה זה שנתן בסתר את דמי הכיס, קנה את המחשב הראשון שלי ותמיד, אבל תמיד, גונן עליי, גם כשכלפי חוץ זה נראה אחרת. אמא ואבא, אני תמיד מתגעגע אליכם, תמיד מבקש את הדעה “הפולנית” שלכם. אבל אין. ואלה החיים. אז לא, אין לי פוסט-טראומה, וכן, שרדתי את זה – כי למרות שזה נשמע קלישאתי, החיים חזקים מהכול. לקום בבוקר כל יום עם סיבה, כוח האנרציה שלא מפסיק את החיים, החברים והמשפחה הקרובה – הם אלו שלא נתנו לי ליפול אף פעם.
מה היה עוד בעשור הזה? המון!!
הכרתי אנשים מדהימים, ראיתי לנגד עיניי המון דברים שהשתיקה יפה להם, ועדיין, בסרבול הזה של החיים, הצלחתי לאתר שני יהלומים שהיו חלק מהעשור שלי. כל אחד מהם שונה לגמרי מהשני. אחד הפך תוך דקה לחבר הכי טוב שלי. השני היה חלק בלתי נפרד ממני עד לא מזמן, וכך זה היה אמור להיות לתמיד. אבל גם הם, בדיוק כמו העשור הזה, כבר לא! 🙁 למה, אתם שואלים? איך יכול להיות? כי בדיוק כפי שזה קרה לכם, זה קרה גם לי! 🙁
בתחילת העשור, כשנה לאחר שנת האבל הלא פשוטה, פתחתי את העסק שלי. הבייבי הקטן שלי, שבדיוק היום חוגג 7 שנים. גיליתי על עצמי כל כך הרבה דרך העסק הזה. גיליתי שיש בי כוח עצום, מוטיבציה אינסופית, יכולת לשרת לקוח, לשמר אותו, לדעת לשחרר כשצריך. הבנתי עם השנים שהמיתוג האישי שלי הוא החשוב ביותר, אבל לא פחות – ההבטחה השיווקית שאני מעניק, שחייבת להגיע עם קבלות, אחרת... בדיוק כמו פוסט בפייסבוק, אני אהיה עוד אחד מ...
הכסף הגדול? אופציה להתעשר? פחות במדינה היקרה שלנו. לפחות לא בעשור שלי. ניסיתי (אוי כמה שניסיתי) לפרוץ את תקרת הזכוכית הכלכלית בישראל, ולחודשים מעטים גם הצלחתי, אבל... "שולמן" נשאר "שולמן". ובארצנו הקטנה האפשרויות מוגבלות, אפילו מוגבלות מאוד.
אם אני מסתכל לאחור על כל הדבר הזה הנקרא “אבי סנטו ניו מדיה לעסקים”, יש רק דבר אחד שמשאיר לי תקווה לשנים הבאות. משהו שקרה לי באופן אישי חודש לפני שפתחתי את העסק, ולמעשה הוא הדבר:
יום שני בצהריים, אימון מלא במוטיבציה על מכשיר האליפטיקל במכון. רכבתי כמו שלא רכבתי מעולם. לא הייתה לי מוזיקה באוזניים, פשוט רכבתי ושיננתי לעצמי מאות פעמים: “אתה תהיה מנהל מדיה חברתית”!! ושוב ושוב ושוב ושוב.
שבוע לאחר מכן התפטרתי מעבודתי כשכיר, עברתי להיות עוסק מורשה והשאר היסטוריה.
אז... אם הגעתם עד לפה, כל הכבוד לכם!
מה אני מאחל לעצמי לעשור הבא? להפוך לנווד דיגיטלי. ואם אפשר, אז איזה אבי סנטו קטן שיסתובב לי בין הרגליים ואולי גם אבי סנטה קטנה... כי בסופו של דבר, משפחה זה הדבר הכי חשוב. לא? אבי